ענף הפרסום המסורתי. זריחתה של השקיעה.

עולם הפרסום עובר תנועות טקטוניות שלא תמיד מתורגמות באופן מיידי למספרים ותקציבים :
דור ה Z ודור ה Y לא צורכים טלוויזיה לינארית כמעט לחלוטין . זה אומר שהם לא צורכים פרסומות טלוויזיה. על עתונות ופרסום בעתונות – אין בכלל מה לדבר. מה נשאר ? דיגיטל. אבל גם בקטגוריה הזו קורים דברים מעניינים – הכוח עובר לצרכן.

הוא לא מתייחס לתקשורת מסחרית חד כוונית אלא מקשיב רק למותג שניתנה לו הרשאה לשווק ( permission based marketing ) – במילים אחרות, אם הצרכן נתן למותג אשור לקשר או לדיאלוג, יש הקשבה. במידה ולא – חבל על הכסף והזמן של החברות.

איך ניתן לקבל מהצרכן הרשאה כזו ? אם הוריד את האפליקציה של המותג, אם עוקב אחרי המותג בטוויטר או אינסטגרם, אם הפך לחבר שלו בפייסבוק, אם נרשם לבלוג , אם נרשם לאתר של המותג ועוד תצורות שונות של יצירת מערכת יחסים.

אם אין מערכת יחסים – אין שווק. אם המותג לא מביא לצרכן ערך – אין מערכת יחסים. אכזרי ? לא ממש , רק מחייב את המותגים – קטנים כגדולים – לחשוב כמו פאבלישרס ולייצר ערך לצרכנים.

ובינתיים – תעשיית הפרסום צריכה לשמור על עצמה אחרת לא יהיה כסף לשלוח את הילדים לחוג ג׳ודו.

עד מתי יצליחו אנשי הפרסום והמדיה לסחוט את החמציץ הזה ? לדעתנו משהו כמו 5 שנים בארצות הברית ואולי 7 שנים בישראל. אז צפויה תעשיית הפרסום להגיע ל tipping point – נקודת המפנה שבה , בין השאר ,צעירי דור ה Y וה Z ישבו על ההגה , וכמו שצווחה הפילוסופית האגדית מ. רגב ,יאמרו גם הם לאנשי הפרסום שלהם : cut the bullshit, תביאו לנו מהלכים שווקיים מדידים, יעילים, ממוקדים במיקרו אשכולות רלוונטיים ולא פחות חשוב מבוססי הרשאה.

איך עושים את זה ? צוות ROMI ישמח לספר לכם בהמשך. שבוע נפלא